מונחי יסוד לנושא השמיטה

שנת השמיטה בפתח, להלן מונחי יסוד לשפה משותפת וברורה.

פרסום

כתב: גרשון שליסל, מזכיר ארגון עובדי הפלחה

שמיטת קרקעות

על פי מה שכתוב בתורה: אסור לחרוש, לזרוע, לקצור, לזמור ולבצור בשנת השמיטה, שחלה אחת לשבע שנים. וזו "שמיטה דאורייתא".

שמיטה בזמן הזה

ההלכות הכתובות בתורה לגבי שמיטה , תחולתם נכונה בזמן שבית המקדש קיים. כאשר בית המקדש לא קיים, כמו בימינו, כל התחולה הינה רק ע"פ חכמים. נקראת "שמיטה דרבנן".

היתר מכירה

עם תחילת ההתיישבות בסוף המאה ה- 19, התעוררה בעיית עיבוד הקרקעות והכרמים בשנת השמיטה, כאשר לאיכרים לא היה ממה להתפרנס אילו לא עיבדו את קרקעותיהם בשנת השמיטה. לכן, הרבנים הראשיים ליפו ולמושבות פסקו, שבמידה והחקלאי ימכור את אדמתו לנכרי, למשך שנת השמיטה, ויעשה את העבודות הנקראות "מלאכות דאורייתא" (קרי: חריש, זריעה, קציר, זמירה ובציר) ע"י נכרי, או בשיטה אחרת המותרת, יהיה ניתן להמשיך להחזיק את הקרקעות ולהתפרנס מהחקלאות. לפסיקה זו קראו: שמירת שמיטה ע"פ "היתר המכירה".

אכילת תוצרת שגודלה תוך אי שמירת שמיטה ע"י החקלאי

איסור התורה לעבד את הקרקעות בשנת השמיטה אינו פוסל בהכרח את התוצרת החקלאית למאכל. ולמעשה, מדין תורה, אין איסור לאכול תוצרת זו.

פולמוס השמיטה

בשנת 1889 (שמיטת תרמ"ט) התעורר פולמוס קשה מאד, בין רבנים המצדדים בהיתר המכירה ובין אלו המתנגדים לשיטה זו. בשנת 1904, נבחר הרב קוק לרבנות יפו  והמושבות, ולמרות שהיה רב מחמיר ברוב המצוות הקשורות לחקלאות, החליט ללכת בשיטת היתר המכירה, ומאז נחלקו המחנות לשניים: לחקלאים השומרים שמיטה ע"פ היתר המכירה, ולאלו ששומרים שמיטה דאורייתא, ולא מעבדים כלל.

פולמוס זה היה כה חריף, שהשפעתו מורגשת עד היום, והוא גלש לתחומים רבים שבין דתיים לאומיים לחרדים, ובהתאם השפיע אף על  הצרכנים, ולמרות שהאיסור לאכול תוצרת שגדלה בשמיטה הינו קטן מאד, אם בכלל.

פרסום

צרכנות בשמיטה

בהתאם להשקפה הדתית הלכתית, המתייחסת להיתר המכירה ולשאר ה"סידורים" הקיימים בשמיטה, מתחלקים הצרכנים, ובהתאם – הרבנים נותני הכשרויות למיניהם: מאותם רבנים הרואים באכילת תוצרת חקלאית שגדלה ע"פ היתר המכירה, כאכילת חזיר, ועד אלו שרואים יתרון באכילת תוצרת זו.

קדושת פירות שביעית

תוצרת שגדלה בשנת השמיטה ונאכלת, יש לנהוג בה קדושה. אסור לאבד אותה, ואסור לסחור בה, ואסור לייצא אותה לחו"ל.  כל עוד תוצרת זו ראויה למאכל, יש לנהוג בה קדושה.

על פי רוב הפוסקים, קדושת פירות שביעית נוהגת רק בתוצרת שגדלה בארץ ישראל, בקרקע של יהודי. ואילו תוצרת שגדלה בקרקע של נכרי, אין בה קדושה, ולכן, היתר המכירה מפקיע קדושה זו.

ישנם פוסקים הטוענים שיש גם קדושה בתוצרת מקרקע של נכרי בארץ ישראל, ולכן, לטעמם, היתר המכירה לא מפקיע קדושת פירות שביעית, כלומר, מי שלא רוצה להתעסק בקדושת פירות שביעית, עליו לצרוך רק פירות מחו"ל.