במושב החורף הקרוב של הכנסת יוכרע המאבק על מחיר המים לחקלאים – המאבק שהצטייר בראשיתו כעוד ניסיון של האוצר לחסל את החקלאות קיבל תפנית דרמטית כשהפך למאבק בין חקלאי הצפון וחקלאי הדרום. תמונת ההפליה הקשה במחירי המים, שנחשפה רק לאחרונה במלואה, ממחישה את העובדה שענף המים לחקלאות הוא אחד המקומות האחרונים שבהם שולטת עדיין מסחרה מפא"יניקית לצד החלוקה הישנה והרעה בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", בין ותיקים בעלי זכויות יתר לעולים חדשים מקופחים, בין קיבוצניקים ומושבניקים מבוססים לחקלאים בודדים שנאבקים לשרוד בתנאים קשים.
מקורות המים המדולדלים בצפון מנוצלים על ידי אגודות המים, גופים היסטוריים הנמצאים בבעלות קיבוצים ומושבים ותיקים, ששמרו בידיהם את הזכויות לשאוב מים מהנחלים ומהמעיינות בכמויות כמעט בלתי מוגבלות ובעלויות נמוכות בהרבה ממחיר המים שדורשת מקורות. באוצר מעריכים את היקף השאיבה הפרטית של המים לחקלאות ב-176 מיליון קוב. בחברת מקורות טוענים כי בשנת הבצורת הנוכחית צפויות הכמויות לגדול ולעלות הרבה מעבר ל-200 מיליון קוב. לפי שני האומדנים, מדובר ביותר מ-50% מהמים השפירים שצורכת החקלאות בישראל.
דוגמאות בולטות למפיקי מים פרטיים הם קיבוצים כמו דן ודפנה שיכולים לשאוב מים מיובלי הירדן הזורמים בסמוך להם כמעט בחינם. גם ביישובים שבהם מקורות המים מרוחקים יותר או עמוקים יותר עלות השאיבה אינה עולה על 60 עד 80 אגורות לקוב, כך שהעלות הסופית של המים בהפקה פרטית נעה בין 20 אגורות ל-1 שקל לקוב לכל היותר (בתוספת היטל הפקה למדינה בגובה 17 אגורות לקוב) – לעומת 2.54 שקלים לקוב שעולים המים השפירים שמספקת מקורות. פערי המחיר הם כל כך משמעותיים, עד שבשטח מתנהלת ספסרות ענפה: מפיקים פרטיים מספקים מים ליישובים שכנים ללא הפרעה ובמחיר הנמוך בכמה אגורות ממחיר מקורות – ואגב כך קונים את שתיקתם.
פרסום
תגובה אחת
המאמר מעוות את התמונה האמתית ומסיט מהדיון המרכזי!!!
הבעיה היא בעלות המים של מקורות ולא בכך שהאגודות הפרטיות מוכרות מים זולים!
המחיר צריך לרדת למחירי האגודות הפרטיות והיעילות ולא לעלות לכיוון מחירי מקורות שממנים איתם גופים שמנים ולא יעילים החל במקורות, עם וועד עובדים מהחזקים במשק, שאין חקלאי שמקבל תנאים של עובד מקורות ולא קרוב לזה ועד גופים ממשלתיים, ששותים שמפניה מעלות מי מקורות.