בימים אלה מתנהל מו"מ בין הממשל האמריקאי למשרדי האוצר והחקלאות של ישראל, בניסיון להוריד את החסמים המקשים על ייבוא סחורות חקלאיות מארה"ב לישראל. המו"מ הזה הוא בגדר שערורייה וסכנה לביטחון המדינה.
לישראל יש מחסני מזון לשעת חירום, הנשענים על תוצרת כחול לבן, מתוך אחריות לאזרחיה וכדי להבטיח מוכנות לכל צרה. מדינה מתקדמת חייבת לסמוך על ייצור מזון בסיסי במסה קריטית המבטיחה את ביטחון המזון של האוכלוסייה שלה, את השאר היא רשאית לייבא.
חייבים לשאול: כשהתחזיות מנבאות שבעוד 30-20 שנה יהיה מחסור עולמי חמור במזון, האם אנחנו מוכנים באמת לחסל את החקלאות הישראלית ולסמוך רק על יבוא מחו"ל?
פרסום
ישראל מייבאת את כל עודפי התוצרת החקלאית ממדינות האזור בשל מחירם הנמוך, אך משלמת על כך בהפקרת ביטחון המזון שלנו ומתפשרת על איכות ובטיחות המזון. בכך ישראל אולי חוסכת מעט בטווח הקצר אך תשלם ביוקר בטווח הארוך.
המספרים לא משקרים – בשנת 1949, בראשית ימיה של מדינת ישראל הצעירה, ייצרה החקלאות 12% מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי). שמינית מהסחורות והשירותים שיוצרו במדינה, היו בתחום החקלאות. 62 שנה אח"כ, בשנת 2011, היה חלקה של החקלאות בתמ"ג פחות מ 2%. באותה תקופה התכווץ גם הייצוא החקלאי בשיעור דומה.
החקלאים בישראל – 0.6% מכוח העבודה
עד לפני חמש שנים חקלאות ישראל סיפקה את כל התוצרת החקלאית הנדרשת לאוכלוסייה במדינה וברשות הפלסטינאית למעט שלושה ענפים; חיטה, בשר בקר ודגים. חלק נכבד מענפים אלה יובאו מאחר ואין בישראל מספיק קרקע ומים לייצור עצמי. על כן חקלאות ישראל ייצאה לאירופה פירות וירקות בסכומים של מעל למיליארד דולר בשנה.
בשנים האחרונות, בשל החשיפה ליבוא מתחרה בתנאי היצף, התוצרת החקלאית המקומית נדחקת ובהמשך נכחדת בשל יבוא שלא בתנאים הוגנים. אין פלא אפוא שכיום מספר החקלאים המועסקים במשק ירד לפחות מ 0.6% מכוח העבודה וגילם הממוצע של החקלאים עומד על 60.
לשחיקה הדרסטית הזאת בענפי החקלאות יש כתובת אחת: מדיניות חסרת אחריות של הממשלות לאורך השנים. והמדיניות הזאת נמשכת גם היום. הידעתם שהבצל שאתם קונים בסופר, עם קליפה צהובה מסביב ובפנים רקב, מגיע ביבוא? ירקות אחרים, כמו עגבניות, מגיעים לישראל נגועים במחלות, שמדביקות את הגידולים הישראליים.
עיקר יבוא הירקות, כיום, נעשה מירדן, מהגדה ומעזה. איכות הירקות המיובאים משם ירודה ורחוקה מאד מרמת התוצרת הישראלית.
בואו נעשה את זה פשוט. בכל יום מפרסמת מועצת הצמחים את מחירי הירקות בשוק הסיטונאי. בזמן כתיבת שורות אלה (יום ג' 2.7.19) מחיר ק"ג עגבניית שרי מזן "תמר" (המחיר לחקלאי): 5.5 ₪. בפועל, הסיטונאים ורשתות השיווק ישלמו לחקלאי בין 20%-30% פחות מהמחיר הנקוב (בערך 4.50 ₪) ואת הפער הזה סופג החקלאי. ועכשיו, גשו לקנות ק"ג (ק"ג, לא 250 גרם) עגבניית שרי מזן "תמר", ותעדכנו במחיר ששילמתם.
חקלאות משגשגת אינה יכולה להתקיים בלי מעורבות של הממשלה ובלי תמיכה ישירה שלה. לא במדינות מפותחות – ולא בישראל.
במקרה של שביתה בנמלים
באירופה חקלאים לא משלמים עבור מים. עלות העובדים ממזרח אירופה, פולין רומניה ואחרים זולה ביותר מאחר והם לא נחשבים עובדים זרים. מעל ל-40 אחוז מתקציב האיחוד האירופאי מיועד לפיתוח ושימור המרחב הכפרי; מחקר הדרכה ביטוח ופנסיה ניתנים לחקלאים בחינם ולכן בשוליים הם יכולים לייצר עודפי תוצרת חקלאית ולהציף מדינה קטנה כמו ישראל.
פרסום
ועכשיו, מגיעות הידיעות על משא ומתן של ממשלת ישראל עם הממשל האמריקאי, על הסרת החסמים שעדיין קיימים על יבוא סחורות חקלאיות מארה"ב לישראל, מה שעלול למוטט סופית את החקלאות הישראלית הנאבקת על נפשה. ראינו כאשר נוצר מחסור בבשר בקר בארגנטינה הממשלה המקומית אסרה עליהם לייצא בשר בקר והמחסור בישראל ניכר במידי.
ישראל כמדינה המוקפת מדינות אויב לא יכולה להסתמך עליהן וגם אם הן היו ידידות, לא ניתן לסמוך עליהם באספקת תוצרת חקלאית טרייה בסטנדרטים של איכות, בריאות, שימוש במי קולחין בלתי מטוהרים, שימוש בחומרי הדברה אסורים וכו'. יתר על כן ישראל במרחק של 5 ימי הפלגת אונייה מהשווקים באירופה. מה יקרה אם בשל מצב ביטחוני, עיצומים, שביתות וכו' תוגבל כניסת אוניות לנמלים?
במקום לעודד את ייצור המזון המקומי, הממשלה מכבידה את עולה על החקלאים ומקרבת את קיצו של הענף. המאבק על החקלאות איננו רק מאבק ציוני, ביטחוני, כלכלי – הוא מאבק על עתידנו כעם.
הכותב שי חג'ג' הוא יו"ר מרכז המועצות האזוריות וראש המועצה האזוריות מרחבים שבנגב המערבי
