דורות של חקלאים התיישבו לאורך גבולות ישראל ובעבודה קשה הפריחו את השממה, גידלו תוצרת מפוארת וסיפקו גאווה לאומית. אבל היום הם ניצבים מול שוקת שבורה כשהם מנסים להילחם על עתיד המשקים אל מול רפורמות שאושרו ומאיימות להחריב את הענף. ניר דבורי על הפניית העורף של הממשלה, שהורסת את פרנסתם של עשרות אלפי חקלאים
האנשים שמכירים את המירוץ להספיק ולזרוע את השדות לפני הגשם הראשון, את הריח המיוחד שעולה מאדמה שרגביה נרטבים בטיפות ראשונות, או את ההשכמה לעוד חליבה בארבע בבוקר – מספרם הולך ומתמעט, ולאף אחד לא אכפת.
איפה שר החקלאות אורי אריאל? למה קולו לא נשמע? למה הוא נלחם במי שנלחמים על אדמת הארץ הזאת כבר כמעט מאה שנה – יותר מגילה של המדינה, יותר מגילו שלו?
החקלאים מאילון ומחניתה לא ברחו אף פעם – לא מהכנופיות של קאוקג'י, לא מהקטיושות, לא מחדירות המחבלים. אנשי נתיב העשרה קטפו עגבניות ואנשי עין השלושה תפוחי אדמה גם תחת מטר של פצמ"רים. במעוז חיים לא נבהלו מהפדאיון, גם לא במשגב עם.
פרסום
אבל היום הם עומדים מול שוקת שבורה. דורות של חקלאים שגידלו תפוחים ושזיפים לתפארת במטולה, פלפלים בפארן וכותנה בעמק יזרעאל נאלצים בדמעות לוותר ולמכור שטחים ומשקים. אין פה וואקום במדינה הזאת ואם אתה לא מעבד את האדמה, ייתנחל בה מישהו אחר, כזה שלא תרצה בו ולא תוכל אחר כך להזיז אותו ממנה.
