במשך 137 שנים עוקבים חוקרים אמריקאים אחרי זרעים שהוטמנו באדמה. תוצאות המחקר הוותיק הזה עשויות לסייע לנו להחזיר לחיים מיני צמחים שכבר נכחדו
תחת כסות החשיכה באביב של שנת 2000 התגנבו צמד דמויות חשודות אל גבעה באוניברסיטת מישיגן, ארצות הברית, והחלו לחפור באדמה הלחה. לא מדובר בתחילתו של סיפור פשע, אלא דווקא בחלק מהניסוי המדעי הארוך ביותר בהיסטוריה.
במאה ה-19 לא עמדו לרשות החקלאים חומרי הדברה נגד עשבים שוטים, לכן, העבודה המייגעת והקשה ביותר באותם זמנים היתה לנכש עשבים, על מנת שאלה לא יגדלו פרא ויפגעו בגידולים החקלאיים. אף על פי שפעמים רבות החקלאים ניכשו עשבים עוד בטרם אלה פיזרו את זרעיהם, החקלאים שמו לב לכך שגם בשנה הבאה צמחו במקום עשבים מאותם מינים. הזרעים עשו זאת הודות לכך שהם יכולים לנוע מהמקום שבו נוצרו – מחוץ לשדה, למשל – אל תוך השדה שבו נוכשו העשבים. העשבים נעים בעזרת הרוח, בעזרת בעלי חיים או אפילו בעזרתם הלא מכוונת של בני אדם והמכונות שלהם. סיבה נוספת לתופעה זו היא שלפעמים זרעים נשארים רדומים למשך שנים בקרקע, אינם נובטים בשנה הראשונה ונובטים רק בשנים מאוחרות יותר.
פרסום
זרעים באדמה
פרופ' ויליאם ג'יימס בייל, מדען באוניברסיטת מישיגן, החליט לבדוק כמה שנים על חקלאים לנכש עשבים לפני שהם מפסיקים לגדול באותו שטח (או במילים אחרות, כמה שנים זרעי עשבים נשארים חיוניים באדמה). ב-1879 הוא "זרע" במיקום סודי בקמפוס האוניברסיטה 20 בקבוקים שהכילו כל אחד חול ותערובת של 50 זרעים של 23 סוגים של צמחים. הבקבוקים הונחו באדמה פתוחים, על מנת לדמות מצב שבו הם קבורים באדמה, בעוד הפתח מכוון למטה, כך שמים לא יוכלו להצטבר בתוך הבקבוק ו"להעיר" את הזרעים.
הניסוי תוכנן לארוך 100 שנים ובתחילת דרכו החוקרים הוציאו בקבוק אחד כל חמש שנים כדי לבדוק אותו. עם זאת, לאחר מספר עשורים, כאשר ממשיכי דרכו של בייל (שהלך לעולמו ב-1924) ראו שיש התייצבות בסוג ומספר הזרעים שעדיין נובטים, החוקרים החליטו לרווח את התקופות שבין חילוץ הבקבוקים כדי לנסות ולגלות מהי התקופה הארוכה ביותר שזרעים ישמרו על חיות באדמה. כיום, ממשיכים את הניסוי ד"ר טלווסקי וד"ר זיבארט (שתי הדמויות החשודות שחפרו בלילה באדמת הקמפוס). בחילוץ האחרון, שהתרחש ב-2000, רק שלושה מינים של צמחים הצליחו לנבוט מתוך 23 המינים המקוריים: 23 נבטים של Verbascum blattaria (כ-50 אחוז נביטה אחרי 120 שנים באדמה), נבט אחד של Malva rotundifolia ושני נבטים של Verbascum sp. שני המינים הראשונים אף הצליחו להזריע זרעים מתפקדים.
חילוץ הבקבוק הבא צפוי בשנת 2020 ואם הניסוי ימשך כמתוכנן, הוא צפוי להסתיים 220 שנים לאחר שהחל, בשנת 2100.
להחזיר את הצמחים לחיים
במקור, ניסוי זה עניין בעיקר חוקרים בתחום החקלאות וחקלאים, שהיו זקוקים למסקנותיו כדי לפתח את עבודתם. כיום, אין מחסור באמצעים לטיפול בעשבים בחקלאות (יש כאלה שיגידו שיש יותר מדי אמצעים כאלה), ולכן הניסוי מעניין בעיקר חוקרים ואנשים מתחום השמירה על הטבע, שגם הם מעוניינים לדעת כמה זמן זרעים יצליחו לשרוד רדומים באדמה. סיבה אחת לכך היא סקרנות מדעית בסיסית, וסיבה נוספת היא הרצון להבין האם זרעים של צמחים מקומיים שנכחדו מעל פני האדמה באזור מסוים עקב עבודות פיתוח (תשתיות, בניינים, חקלאות), יכולים לנבוט לאחר שנים של היעלמות.
פרסום
לסיפור הזה יש גם נקודה ישראלית: בשנת 2005, חוקרים ישראליים הצליחו להנביט זרע דקל בן כ-2,000 שנה ולגדל אותו לעץ בוגר ובריא, שאפילו נהפך ל"אבא" בעצמו לאחרונה. בנוסף, ברוסיה, חוקרים הצליחו להנביט ב-2011 זרע עתיק ששכב קפוא במשך 32 אלף שנים באדמה במחילה של סנאי בסיביר. אנחנו נמשיך לעקוב אחרי הניסוי, בתקווה שנצליח להגיע לסופו.
למאמר המקורי לחצו כאן.
