מישמש הוא עץ נשיר, ומוצאו כנראה בסין. זה אלפי שנים הוא ידוע בתרבות יפן וסין. משם נפוץ למרכז אסיה, לארמניה, וממנה במאה הראשונה לארצות האימפריה הרומית, שם היה ידוע בשם ארמניאקה, ומכאן שמו המדעי. המישמש נפוץ כיום כגידול מטע מסחרי ברוב הארצות שאקלימן ממוזג, ובחלק ניכר מהמדינות שאקלימן סובטרופי. הסחר הבינלאומי במישמש נעשה בעיקר במוצריו: שימורים, פרי מיובש וריבות. בארץ ישראל לא חדל גידול עצי מישמש בכל הדורות. בכפרי הערבים בארץ היו נפוצים אלפי עצים מזנים מקומיים, כמו לוזי, חמאוי, או בלדי. רובם מבשיל מוקדם מאוד, טעמם טוב וגם הגלעין שבהם ראוי למאכל, אבל פריים קטן ומתקלקל מהר ויבולם מועט, במידה שאינה מצדיקה את גידולם במשק חקלאי מודרני.
מאז שנות החמישים ניטעו אלפי דונמים של מישמש מזן המצטיין ביבוליו ובפריו הגדול, הזן רעננה, שאינו אלא הזן הספרדי קאנינו. פריו מוצק, מתוק-חמצמץ, והוא מתאים מאוד גם לשימורי לפתנים, ובמידת-מה גם לייבוש
פרי המשמש הוא מקור מאוד טוב לויטמין A וויטמין C. בנוסף, מהווה המשמש מקור טוב גם לסיבים תזונתיים ואשלגן.
באדיבות מועצת הצמחים
